<h1>ספר הישר לר"ת — חידושים סימן תע"א</h1>
<h2>דף צז.</h2>
אמר רבא אמור רבנן בטעמא אמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים מין במינו דליכא למיקם אטעמא ואי נמי מין בשאינו מינו וליכא קפילא בס'. ומדאמ' רבא מין במינו דליכא למיקם אטעמא בס' ש"מ הכי הלכתא. דאי אמרת הכי אורחיה למכלל מילי ושיטה איתמר. כמו חמש מידות בכלי חרס וגבי ג' מידות בקטן אע"ג דאיכא בהנהו דלא כהלכתא לפי פי' שפי' בגטין. הכא וודאי הלכתא היא דהוה ליה למימר דמין ושאינו מינו וליכא קפילא בס'. אלא מדקאמ' רבא מין במינו (וליכא) [דליכא] למיקם אטעמ' ש"מ רבא כר' יוחנן וריש לקיש סבירא ליה. וקיימא לן רב ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. ושמעי' ליה לר' יוחנן דאמר [ע"ז ע"ג ע"ב] כל איסורין שבתורה בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך. אע"ג דלא אמר ר' יוחנן חוץ מטבל ויין נסך ותרומה מכל מקום שמעי' ליה לר' יוחנן דבתרומה אית ליה מין במינו [במשהו] דאמר ר' יוחנן שתי כוסות אחת של חולין ואחת של תרומה שמזגן ואחר כך עירבן סלק את מינו כו'. מכלל דתרומה כמו טבל. ואינו בטל במינו דחד טעמא הוא. וכי היכי דאמרי' גבי טבל מאי טעמא ואמרינן כעלייתו כך איסורו גבי תרומה נמי כהיתרא כך איסורא. דחטה אחת פוטרת את הכרי. בשילהי ע"ז. ודרבא עדיפא מדר' יוחנן. (ואילו) [דאילו] ר' יוחנן חמץ בפסח כשאר איסורין חשיב פר' כל שעה [פסחים כ"ט ע"ב] (והכא) [ורבא] פוסק בחמץ בפסח כרב במשהו. ולא מטעמא (דרבא) [דרב] אלא מטעמא דנפשיה משום (דחומרא) [חומרא] (חמץ) [דחמץ] בפסח. דהא דקאמר תלמודא במילתיה דרב רב בחמץ בפסח שלא במינו אטו מינו גזר משום דוחק קושיא הוצרך לתרץ כך. דגירסא הכי איתא גבי מילתיה דרב חמץ בפסח שלא במינו במשהו והאמר רב כל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם. ומשני רב בחמץ בפסח שלא במינו אטו מינו גזר. ומתוך כך פירש גם דברי שמואל ודברי ר' יוחנן. וכן גירסא בספרים קדמונים. אלא שרבינו שלמה הגיה רב לטעמיה. ואינו כך. ואפילו לפי גירסתו אתא שמעתא שפיר. ור' יהושע בן לוי דהלכתא כוותיה ואפי' גבי דר' יוחנן כדפסקי פר"ח וגם בהלכות פסוקות פוסק הלכה כר' יהושע בן לוי בכל מקום לגבי חבירו פוסק בכל איסורין שבתורה בס' (ומאה). וסתם התלמוד יליף לה מזרוע בשלה דהוי מין במינו. ועלה קיימי אביי ורבא דהא היתר מכלל איסור וכו'. מדכייל ר' יהושע בן לוי ולא קמפליג כרב דאמר כל איסורין שבתורה במינן כו' ש"מ ר' יהושע בין אמינו בין שלא אמינו קאי. דאפי' ר' יוחנן דפירש בין במינו בין (שאינו במינו) [בשאינו מינו] בנותן טעם משום דקאי אדרב וגם להוציא מן הכלל טבל ויין נסך. וראייה הא דאיפליגו אביי ורבא דמר אמר בתר שמאי אזלינן ומר אמר בתר טעמא אזלינן (בתר) [גבי] חמירא דחיטי וחמירא דשערי חלא דחמרא וחלא דשיכרא. ולא איפליגו במילי אחריני משום דאלו דברים בלבד הוו מין במינו במשהו דהיינו טבל או תרומה או יין נסך. ובהני אפי' ר' יוחנן מודי. דרבא בפירוש סבר לה כר' יוחנן אלא שמוסיף חמץ בפסח כדפרישי' לעיל. וא"ת לדברי רבא כי תניא חוץ מטבל ויין נסך מאי טעמא לא תני חוץ מטבל ויין נסך וחמץ בפסח. תריץ משום דלא מיתני ליה דחמץ בפסח אפי' שלא במינו במשהו. מה שאין כן בטבל ויין נסך. ועוד ראיה לדבר מדר' אליעזר בן יעקב דאמר במסכת (מנחות) (ד)שחיטת קדשים [זבחים ע"ט ע"ב] גבי חרסו של זב דמין במינו בטל. וקיימא לן משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי (כו'). וסתם תלמודא הכי הוא קאי מין בשאינו מינו בטל חיטין בחיטין נהי דלר' יהודה לא בטל. מכלל דהכי הלכתא ולהכי (ד)אחיכו עליה. דאע"ג דר' יהודה איירי התם מכלל דרישא רבנן מכל מקום רבנן בהאי משנה לא איירי במין במינו. ובמנחות בהקומץ (זוטא) [רבה] כך מפרש ר' יוחנן טעמא דר' יהודה דאין דם מבטל דם משום דמין במינו ומותיב עליה ממתני' זו בלילתה עבה וזו בלילתה רכה והן בולעות זו מזו. ור' יהודה קאמר לה. ומשני רבא קסבר ר' יהודה מין במינו ודבר אחר [וכו']. אבל רבא לא סבר לה כוותיה אלא בטבל ויין נסך ותרומה וכדפרישית. וכל סתם התלמוד אחרי ר' יוחנן הולך דפסק הכי בשילהי ע"ז. ואביי ורבא כוותיה קיימי. וכן הלכה. וכן היו נוהגין חכמי אפריקיא. ועוד יש מהן שאין [שומעין] לפסק רבינו שלמה שפוסק במשהו. והלכות גדולות של אספמיא פוסקות חתיכות בחתיכו' בנותן טעם בזמן שמכירה. ומילתיה (דרבנן) [דרבא] דאמור רבנן בס'. ומייתי לה לפסק הלכה. ולא מישתמיט בכולהו מין במינו במשהו. רק בחמץ בפסח לבדו. ואפי' שלא במינו בזמנו. וטבל ויין נסך ותרומה. וכן הלכה. על טבל קשיא לי ההיא דאמרי' בנדרים בהנודר מן הירק כל שיש לו מתירין כו' לא נתנו בו חכמים שיעור. ותו אמרי' גבי מעשר שני בבבא מציעא דמעשר שני שאין בו (מעשר) שוה פרוטה בטל ברוב וכגון דלית ליה מעות הראשונות. טבל דהכא נמי כגון דלית ליה טבל בר חיובא דלפרשיה אהאי. ובהדיא פוסק בהלכות גדולות בהלכתא חמץ בפסח מין במינו בס' לבד מחמץ בפסח במין שלא במינו וטבל ויין נסך במינו. ובשאלתות דרב אחאי בפרשת צו את אהרן פוסק בכל איסורין שבתורה אפי' בחמץ בר מטבל ויין נסך. ובתשובו' הגאונים ובתשובות דרב יהודאי גאון (כתבן) [כתבין] תוב שאילו מקמיה כל איסורין שבתורה במינן מה הם השיב בששים מדאמר בחמץ בפסח במשהו ש"מ בשאר איסורין בס'. ורבינו שלמה פסק במסכת ע"ז בכולה מסכתא מין במינו בששים בשמעתא דבתר שמא אזלינן דפסק אין הלכה כן אלא כל איסורין שבתורה אפי' במינן בס'. לפי שהוא סבור דאכולהו מילי קאי ולא היא אלא כמו שפירשתי. וכן בשילהי ע"ז פסק כמו כן. ואשר הוזקקתי לכל אלו ראיות לפי סברתי ופסקתי לפי הנראה. וחברו עליו חבירי כתרנגולין של בית בוקיא. ואחרי כן חיפשתי כל אלה ומצאתי. ולא על פיהן דנתי לכתחילה. כי הדבר פשוט למבינים. ועוד בעינא דאמינא מילת' ומסתפינא מחברייא. דאפי' בחמץ בפסח נראה לי שהוא בס' כר' יוחנן. ועיקר דשמעתא גירסא ופי' הכי. אמר רב חמץ בפסח בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור ושלא בזמנו במינו אסור ושלא במינו מותר במאי עסקי' אילימא בנותן טעם שלא בזמנו שלא במינו מותר הא קא יהיב טעמא אלא במשהו חמץ בזמנו שלא במינו אסור והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם. רב גזר בחמץ בזמנו שלא במינו אטו מינו. במינו אסור כר' יהודה שלא במינו מותר. שלא בזמנו בין [במינו] בין שלא במינו מותר כר' שמעון. ור' יוחנן [אמר] חמץ בפסח בין במינו בין שלא במינו אסור שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר' שמעון. אמ' רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר' שמעון ומי אמר רבא הכי והא אמר רבא ר' שמעון קנסא הוא דקא קניס וכו'. כך היא הגירסא. ולא גרסי' בעיקר מימרייהו דרב ושמואל ור' יוחנן ורבא לא משהו ולא נותן טעם. אלא לגמרי שוין דברי ר' יוחנן ורבא. ולשון אחד בשתיהן. ומאן דגריס במילתיה דרבא בין במינו בין שלא במינו במשהו כרב טועה הוא. ועל [פי] ההלכות גדולות כתבוהו פרשנים שבשנים. תדע שהוא כן דפוסק בהלכות גדולות אמר רבא הלכתא חמץ בפסח בין במינו בין שלא במינו אסור מדלא יהיב שיעורא למילתיה למימרא דבמשהו כרב. הרי לך שבמשהו כרב לא היה בספרים. אלא מסתמא קא פסיק רב יהודאי כן. ומתוך כך נכתב בספרי' חדשים מקרוב באו. הואיל וכן (ובסמוך) [נסמוך] על שאלתות דרב אחאי שפוסק בפרשת צו את אהרן ומאריך בשאלתו ובמסקנא פוסק ת"ש דאמר רבא הלכתא חמץ בפסח בין במינו בין שלא במינו אסור (מדלא יהיב שיעור למימרא דבמשהו כרב הרי לך שבמשהו כרב לא היה בספרים אלא מסתמא קא פסיק רב יהודאי כן ומתוך כך נכתב בספרים חדשים מקרוב באו) פי' בנותן טעם לאחר זמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר' שמעון. אע"ג דאיכא נותן טעם כר' יוחנן. כך כתוב בשאלתות. וכן עיקר. דעל כורחינו דדברי רבא כדברי ר' יוחנן ואסור. דרבא ור' יוחנן בעל כרחיך בנותן טעם. דהא סיפא דמילתייהו בנותן טעם. וכי איצטריכא מילתא דרבא משום למירמי דידיה אדידיה ולפרושי מילתיה וכי קניס ר' שמע' בעיניה אבל על ידי תערובת לא. וכי מה שהעמדנו אסור דרב במשהו היינו טעמא משום (פי' רבא) [פירכא] דשלא בזמנו מותר הא קא יהיב טעמא. אבל מילתיה דלאחר זמנו והכל מותר ואסור דידיה כמותר דידיה דהכל בנותן טעם כר' יוחנן. דבתריה קא פסיק הלכה כדמוכח בשחיטת חולין גבי אמור רבנן בששים. ותו לא תיקשי ליה ברייתא דע"ז דתניא כוותיה דר' יוחנן דלא מפקא מכללא אלא טבל ויין נסך. דבשלמא רב ושמואל תניא נמי כוותייהו ולית להו הא דתני' כר' יוחנן. אלא (לרב) [לרבא] ור' יוחנן מיבעי להו למיהוי הך מתני' דוקא. ואע"ג דשנינהו לעיל כדפרישי' לפי הלכות גדולות ותשובות הגאונים ותשובות רבינו שלמה ורבינו חננאל פירשתי. אבל לפי עניות דעתי ושאלתות דרב אחאי נראה לכאורה. וכן עיקר כמו שפירשתי כולה שמעתא דפסחים וכן הגירסא בספרים קדמונים. וגם מה שפסק ר' יוחנן וריש לקיש בכל איסורין שבתורה בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך נ"ל דביין שנתנסך לע"ז ממש איירי. (דאי) [דהא] אמתני' יין ביין ומין במינו קאי והא מפרש זה הכלל לאתויי טבל ומים במים בנתנסכו ממש לע"ז בעל כרחיך. וכן יין ביין כמו כן. ואם באת להחמיר בכל שלש יינות עליך להביא ראיה. זכר לדבר תרומה. דבתרומה דאוריתא אין ביטול למין במינו ותרומת חוצה לארץ מבטלה ברוב ואפי' במינו. ומכל מקום דבר ברור בידי כיון שאינו אסור בהנאה שבטל במינו בס' ואין גמגום בדבר. דהא (דמתני) [במתני'] תרתי בעי איסור הנאה ודבר שבמנין. ואיין נסך דיין ביין ומים במים קאי. ואני מסרתי דבר זה לחבירי בחשאי. עד שבדקתי בתשובות הגאונים בב' דפים הראשונים ומצאתי כתו' בספר ר' יוסף טוב עלם יין נסך שניסך ממנו לע"ז אסור בהנאה ואינו בטל לא [ב]אחד ומאה ולא אפי' אחד באלף כמו ששנינו יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא ואילו אסורין (דלאיסורן) [ואיסורן] בכל שהו יין נסך וכו'. מכלל דשאר יין סתמא נסך וכן כל שאר איסורין חוץ מטבל ותרומה בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם היינו בששים. ואלו שתים האחרונות הרוצה להחמיר על עצמו תבא עליו ברכה והמיקל לא הפסיד כל כך דלא כותאי אנן ובני מדינה. וצור ישראל יעמידנו על האמת וידריכנו דרך ישרה.
